עד לפני כעשר שנים, השאלה שנשאלה בריאיון עבודה הייתה "האם יש לך תואר אקדמי?".  כיום יותר ויותר מראיינים שואלים "איפה עשית את התואר?". השינוי בשאלה משקף את השינוי הדרמטי שעברו הלימודים האקדמיים בתקופה זו. תעודת ה-BA הפכה מסמל סטטוס, המצוי בידי מיעוט נבחר, למסמך שרבים אוחזים בו. ההשכלה הגבוהה הפכה למצרך מבוקש, שהביא לגידול חד במספר המוסדות המעניקים תארים אקדמיים. אם ב-1985 הוענק תואר ראשון בשבע אוניברסיטאות בישראל, הרי ש-20 שנה מאוחר יותר פועלים בישראל קרוב ל-90 מוסדות; החל במוסדות בעלי שם עולמי כמו הטכניון מצד אחד, עבור במכללות שאפתניות כמו רופין או המכללה למינהל, וכלה במוסדות, כמו שלוחת אוניברסיטת לטביה, שאיכות תאריה נחקרה במשטרה. השינוי אינו רק כמותי – כל מוסד הוא בעל אופי ייחודי, והמגוון מאפשר לכל אדם לבחור את התואר המתאים לו. השינוי המהיר הביא לכך שההחלטה על לימודים אקדמיים כבר איננה רק "האם ללמוד?" או אפילו "מה ללמוד?", אלא גם "איפה ללמוד?".

למה צריך מדריך השכלה גבוהה?

רוב האנשים פונים ללימודים אקדמיים כדי לרכוש ידע וגם מקצוע, אך יש גם סיבות אחרות שדוחפות לכך: השגת סטטוס, לחץ חברתי (של ההורים, למשל), רכישת חברים וגם השאיפה למצוא בן זוג או בת זוג. תארים שונים מתאימים למטרות שונות, ולכן חשוב לבחור נכון את התואר. חשוב, אבל לא קל. לכאורה יש מידע זמין, ובשפע: לרוב המוסדות יש אתר אינטרנט, וניתן גם לרכוש מדריך הרשמה, אבל המידע הרשמי (כמו: שכר לימוד, דרישות הקבלה, דרישות הסיום וכד') אינו עונה על שאלות רבות: מה איכות ההוראה? עד כמה המרצים נחשבים מומחים בתחומם? מה האווירה בקמפוס או כמה מתלמידי שנה א' אינם ממשיכים לשנה ב'? (ומדוע?). את המידע הזה אפשר לאסוף מסיפורים ומחוויות של קרובי משפחה ושל חברים, אבל יש לזכור שרוב המוסדות להשכלה גבוהה בישראל הם חדשים למדי, ומספר הבוגרים שלהם מצומצם, כך שהמידע שניתן להשיג בדרכים אלה יהיה חלקי ביותר. לכן החלטנו להוציא לאור את המדריך הזה. במדינות אחרות, אגב, קיימים מדריכים כאלה כבר שנים רבות.