אחת התמות שעלו המון פעמים במחקר של דירוג האוניברסיטאות היה עד כמה לא באמת אכפת להן מאיכות ההוראה.  כלומר, אף דיקן לא יגיד בפה מלא שלא אכפת לו מאיכות ההוראה, ורוב הנשיאים גם ישלמו איזה מס שפתיים לכך שתפקיד האוניברסיטה הוא להכשיר את הדור הבא של אנשי המקצוע.  אבל בפועל, התקציבים שמוקצים לתחום הם אפסיים ותשומת הלב הניהולית שמוקצית לזה קטנה עוד יותר.

רק כדי להמחיש את הנקודה הראשונה, כל היחידה לשיפור ההוראה באוניברסיטת בן גוריון בשנת 2007 היתה פרופסור אחד להנדסה והמזכירה שלו (לצורך השוואה, ברשות המחקר של האוניברסיטה ישנם 30 עובדים) .  כדי להמחיש את הנקודה השניה אני אצטט את פרופסור יואב גלבר , חבר ועדת המינויים באוניברסיטת חיפה שסיפר לי פעם בארוחת ערב (יצאתי כמה שנים עם הבת שלו):

"עברו הימים שבהם משובי הוראה טובים היו פוגעים בסיכויי הקידום של מועמד.  היום אנחנו כבר הרבה יותר ליבראליים.  אבל עדיין, כשאני רואה איזה מרצה בכיר שרוצה להיות פרופסור והסטודנטים מרוצים מדי מההוראה שלו, אני מציץ שוב פעם ברשימת הפירסומים שלו. ליתר ביטחון"

וזה מביא אותי לסיפור על תחרות גמלי הזהב באוניברסיטת בן גוריון .

אז מסתבר שהסטודנטים לרפואה החליטו שאם האוניברסיטה לא מתגמלת מרצים מצטיינים הם יעשו את זה, ולשם כך הם מעניקים מדי שנה  פרס שנקרא "גמל הזהב" למרצים המצטיינים בהתמחויות השונות.  לפי מה שסיפרו לי יש גם פרסים נגדיים שנקראים "גללי הזהב" שמוענקים למרצים הגרועים ביותר בכל התמחות, אבל אני לא יודע אם הם ממש מוענקים בפועל (אני מברר את זה).

אני חושב שזו יוזמה נהדרת של הסטודנטים שתוכל לעזור להם לקבל הוראה קצת יותר איכותית.  אני חושב שזו גם שערוריה שהסטודנטים צריכים ליזום כזה דבר, בגלל שהייתי מצפה שהאוניברסיטה תשאף לכך.