מכללות אזוריות עצמאיות

למרות שכל המכללות האזוריות החלו את דרכן האקדמית כמעין-שלוחה של האוניברסיטה האם, במשך השנים שחלפו לא מעטות מהן קיבלו אישור של המל"ג לפעול בזכות עצמן. בעיקר מדובר במכללות שבעבר פעלו בחסותם של הטכניון, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת תל-אביב, כמו המכללה האקדמית עמק יזרעאל, אורט בראודה, והמכללה האקדמית של תל אביב-יפו (ראה מאמר על המכללה מאת הנשיא, פרופ' פרידלנד). המכללות העצמאיות מציעות תוכניות לימודים מגוונות, בתנאי קבלה הנמוכים מאלה שדורשות האוניברסיטאות. הסטודנטים מבלים את כל תקופת הלימודים במכללה ומקבלים תואר מטעמה.

המיתוס המקובל על לימודים במכללות אומר שבמכללה מקבל הסטודנט יחס אישי וחם יותר. הנתונים שאספנו מהסטודנטים מאוששים את המיתוס בכל מה שנוגע למכללות האזוריות העצמאיות: הסטודנטים כאן מרוצים למדי מרמת ההוראה של המרצים שלהם, ובעיקר חשים בנוח לגשת אליהם – בדירוג של נגישות המרצים מחוץ לשעות הקבלה הרשמיות, קיבלו המרצים ציון של 4.1 מתוך 5. בנושא שביעות הרצון מהשירות המנהלתי נתנו הסטודנטים של המכללות העצמאיות את הציון השני בגובהו – 3.6, יותר מהמכללות הפרטיות (!), מהמכללות הפועלות בחסות אוניברסיטאות ו מהמכללות הטכנולוגיות.

הסטודנטים הביעו שביעות רצון גם מהתנאים הפיזיים שבקמפוס, ולבסוף – אמרו שהיו ממליצים לחבריהם לבוא ללמוד באותו המוסד. גם אנחנו התרשמנו לחיוב מהאווירה הרגועה ומחוסר הרשמיות של המכללות האלה; הרושם התברר כנכון וראינו שלעומת סוגי מוסדות אחרים, במכללות יש את האחוז הגבוה ביותר של סטודנטים שמתארים את עצמם כ"שאנטי" (19%), "זרקן" (22.7%), "בנעלי בית" (10%), ו-"cool" (13%).

ההרכב הדמוגראפי במכללות האזוריות שונה במקצת מזה של מוסדות הלימוד האחרים: יש בהן שיעור גבוה יחסית של עולים מאתיופיה (כ-2%) ושל בני מיעוטים (כ-8%). יותר ממחצית הסטודנטים מחזיקים רכב, וכ-80% מהם עובדים.