בשיחה עם פרופסור היושב בוועדת מינויים (שהבטחנו לו, לפני הפסיקה החדשה, לשמור על זהותו בסוד כמתחייב מתפקידו), הוא הסביר שהשיקול המרכזי הוא מספר הפירסומים של המועמד. "ומה השיקול הבא?" שאלתי. "איכותם של אותם פרסומים, ואחר כך המקום בו התפרסמו. זה מאד חשוב". ואיכות ההוראה? "אם הוא מורה בינוני ומעלה מעבירים. אם הוא מורה גרוע וחוקר מצויין גם מעבירים. אם הוא מורה גרוע וחוקר בסדר, שולחים אותו לסדנת הוראה ומעבירים." הפרופסור, שידוע בזיכרון הפנומנלי שלו, לא הצליח להיזכר בחוקר בינוני שקיבל קידום מפני שהיה מרצה מבריק.

למרבה הצער, אין דרך להוכיח את הטענות הללו, מאחר ועד היום הדיונים וההחלטות בוועדות המינויים היו סודיים. התוצאה, לפי המחקר שלנו שעתיד לרדת בימים אלו לדפוס, היא שאין באמת מנגנון המתאמץ להבטיח ריבוי מרצים טובים, ושלחברי הסגל מועבר מסר חד משמעי שעתידם המקצועי איננו תלוי בתפקודם בכיתה. פלא שרבים מהם אינם מתאמצים להיותר ברורים, שלא לדבר על מעניינים? פלא שסטודנטים מתארים מרצים ש'עומדים ליד הלוח ומדברים לעצמם'?

ייתכן שכאשר ניתן יהיה לראות מה השיקולים של המוסדות האקדמיים, יוכלו הסטודנטים לראות כיצד באים האינטרסים שלהם לידי ביטוי. ואולי גם, מי יודע, יוכלו להשפיע ולגרום לכך שמצויינות בהוראה תתוגמל.

אולם לעניין השקיפות יש חשיבות מעבר לשאלת איכות ההוראה. המוסדות האקדמיים בישראל נמנים על הגופים הכי פחות שקופים במגזר הציבורי. במהלך המחקר ניסיתי להשיג מידע השוואתי המשמש כמדד לאיכויות אקדמיות על ידי דירוגים רבים בעולם, למשל מספר הפרסומים, או היחס המספרי בין מורים לתלמידים. למרבה הצער למעט יוצאים בודדים מהכלל (המכון הטכנולוגי חולון, למשל), נתקלו עוזרי המחקר במסך אטום. המאמץ לראות את התקציב של הטכניון, שהתחיל בלך-ושוב בין הדובר, הספריה המרכזית ומדור כספים, הסתיים במשפט "אנחנו לא מפרסמים אותו, ואין שום סיבה שנפרסם אותו". שהרי, מי אתה, משלם מיסים קטן שכמוך, שתדע מה עשינו עם ה- 205,396,000$ שהפקדת השנה בידינו?

מבחינה זו, טוב עשתה השופטת נילי ארד שהזכירה כי " 'חופש האקדמי' אינו מלת קסם הדוחה מלפניה את הגשמתם של עיקרי הצדק הטבעי ומימוש זכויות שבדין". נקווה כי תקדים חשוב זה יורחב גם לדברים הנוגעים לכלל הציבור. ומי יודע, אולי יום אחד אפילו נדע איך בדיוק נכנסה אוניברסיטת תל אביב לגרעון שהיא נתונה בו.